לפעמים בא לך לשחרר צעקה לעולם

לפעמים בא לך לשחרר צעקה לעולם.

לצעוק בפראות את כל הכאב, העצב, הכעס. בעיקר את אלה. אבל גם את השמחה, ההתרגשות והתקווה.
לצעוק את האהבה שלך, את הרצון שלך לתת, לקבל, לחבק, להתרפק, להטמע, להישען, להבין, להישמע.

בהחלטה על האימוץ של פנדר היו מעורבים כל כך הרבה רגשות ומחשבות; אני ורמי ידענו שאנחנו רוצים לאמץ כלב מזמן, עוד לפני כמה שנים. לפני כשנתיים וחצי חזרנו מטיול ארוך במרכז אמריקה. כשהיינו בטיול, הכלבה הקודמת שלי, ג'ולי ז"ל, עוד הייתה בחיים. אני זוכרת שבכל פעם שההורים שלי יצרו איתנו קשר בסקייפ, ביקשתי לראות אותה. לבדוק שהיא בסדר. ידעתי שהיא מבוגרת ופחדתי נורא שמשהו יקרה לה במהלך הטיול שלנו ושלא תהיה לי הזדמנות להיפרד.
למזלי הרב, היא עוד הייתה בסדר אז. אחרי כחצי שנה מאז שחזרנו, מצבה הבריאותי התדרדר מאד, היא בקושי הצליחה לנשום. החלטנו להרדים אותה בגיל 16, בצער עמוק שלא ידעתי כמותו עד אז. הפרידה ממנה עוד פועמת בי והמחשבות על ימיה האחרונים מכאיבות לי משל כל זה קרה ממש עכשיו. אני יודעת שאני עדיין באבל, ועם זאת- אני גם יודעת שעשינו את הדבר הנכון וזה לא היה אנושי להשאיר אותה אפילו עוד יום אחד בתוך הסבל שבו הייתה נתונה.
ג'ולי ליוותה אותי במשך 15 שנה, מחצית מחיי. היא הייתה שם ברגעים הכי יפים, הכי קשים, הכי אינטימיים, הכי טובים. היא בחנה מהצד כל תנועה שלי בבית וידעה לקרוא אותי ולתקשר עימי בשפתה שלה. בהיותי בת יחידה, ג'ולי הייתה אחותי הקטנה וגם הגדולה. לפעמים היא הייתה הילדה שלי ולפעמים אמא שלי. אבל היא תמיד הייתה. קשה לי מאד להביע במילים את העוצמה והנוכחות שהייתה לה בחיי.
קברנו אותה בבית הקברות לחיות במושב צופית. ידעתי שאני צריכה מקום לחזור אליו. מאז אני מבקרת, ולא רק ביום השנה. לפעמים אני מתניעה את הרכב באופן ספונטני ופשוט נוסעת לשם. לגולל בפניה את קורות היום או התקופה. לספר לה שהיא בלתי נשכחת.

ג'ולי ואני, 2009

עוד כשג'ולי הייתה בחיים, התנדבתי בעמותות, הוצאתי כלבים לטיולים, סייעתי בימי אימוץ ובשיווקם ברשתות החברתיות. לפני כמה שנים התחלתי להבין עד כמה נושא זכויות בעלי החיים עקרוני לי, עד כמה חשוב לעודד אנשים לאמץ ולא לקנות ולתרום לתעשיית ההרבעות הבלתי נסבלת. הרגשתי שג'ולי מלמדת אותי בדרכה שלה שיש עוד חיות בעולם שזקוקות לבית ואיזו חשיבות עליונה וערכית יש באימוץ. ג'ולי עצמה אומצה לאחר שהלכה לאיבוד ברחוב אי שם בשלהי שנת 1998 בחולון. לפני כן, היה לנו כלב גדול גזעי מסוג ארדל טרייר שנמסר ולפניו, בהיותי בת 6 הייתה לי פודלית שנמסרה גם היא. בקיצור, גדלתי עם כלבים, אבל רק עם ג'ולי התמזל מזלי לעבור מסע חיים שלם שבסופו נותרתי גם עם תחושת שליחות לעתיד לבוא, לכלב הבא.  

חיכיתי בקוצר רוח ליום בו אוכל לאמץ כלב עם בעלי. ללכת ליום אימוץ, הפעם לא כמתנדבת, אלא כמאמצת פוטנציאלית. הכנתי את עצמי לחקירות הצולבות שעורכים למאמצים וידעתי שכל שאלה שישאלו אותי מוצדקת. חישבנו כלכלית אם נוכל לעמוד בהוצאות של כלב ודיברנו רבות אודות התקופה המתאימה ביותר לאימוץ. לבסוף החלטנו שניקח כלב בחופשת הסמסטר הראשונה של התואר השני שלי.
SOS פרסמו יום אימוץ בשבת ואנחנו הגענו. נחושים, מתרגשים, כמהים.
ברחבת האימוץ בהרצליה פגשנו המוני כלבים, בכל הגדלים, המינים, הצורות והצבעים. ברקע- נביחות שמזמינות למשחק, לליטוף וגם נביחות כועסות, לוחצות, חרדות. 
אני ידועה באהבתי לכלבים גדולים (למרות שג'ולי הייתה פיצקית), אז כמובן שניגשתי ישר ל"סוסים" המעורבים וניסיתי לעבור בין כולם וללטף אותם באהבה. או אז רמי הגיע והזכיר לי שאנחנו חיים בדירת שני חדרים ברמת גן. זו לא הפעם הראשונה שהייתי צריכה תזכורת כזו, אבל טוב שהיא הגיעה.
ידענו שלא נוכל לקחת גור, בעיקר מפאת חוסר בזמן שיש להקדיש מאלף עד תו בחינוך לצרכים ובחינוכו בכלל. ואני כותבת מאלף עד תו כי אני מאלה שמאמינים שאם אתה לוקח כלב, יש לך אחריות של 100% עליו, ואם בחרת לאמץ- עליך לשאת באחריות. כל סוג של אחריות: בריאותית, התנהגותית, מנטלית. הכלב תלוי במשאבים שלך ותלוי בך. אם אתה מתכוון להזניח (וגם שלא בכוונה), אל תיקח. נקודה. 

בחזרה ליום האימוץ...
בעודי מטיילת בין הכלבים ושואלת שאלות את המתנדבים הנחמדים של העמותה,  תפסה את עינו של רמי כלבה בינונית בגודלה, עם פרווה זהובה ועיני דבש. היא הייתה שקטה מאד יחסית לכלבים אחרים (היום אנחנו יודעים שהייתה שקטה בגלל חרדה) והזמינה אותו ללטף אותה. אחר כך הגיעה ילדה חמודה לשחק איתה והכלבה נענתה לפינוק שלה בשמחה. רמי התאהב ישר. לי לקח קצת זמן. ליטפתי אותה, שוחחתי קצת עם האומנת המאמצת שהכלבה שהתה אצלה, שאלנו קצת פרטים ואמרתי שאני רוצה עוד להסתובב קצת. אבל רמי נשאר על ידה. גילינו ששמה פרי (השם הקודם של פנדר), בת שנתיים וחצי, הייתה אצל משפחה בלוד שנטשה אותה בנסיבות לא ידועות ונמצאה במחסום צבאי. לאחרונה שהתה בפנסיון מכיוון שפחדה מהכלבים שהאומנת מחזיקה בביתה. 
שמנו לב שביום האימוץ ננשכה קלות, אבל לא ייחסנו לנשיכה הזו חשיבות. הכלבים שמוצעים לאימוץ נמצאים הרבה פעמים במתח רב בימים אלה, ואין זה פלא שדבר כזה יכול לקרות.
בלט מאד שהיא אוהבת ילדים.
עשינו עם הכלבה סיבוב קצר במגרש החנייה, משוחחים עם האומנת המקסימה שלה. אחר כך עשינו חושבים אבל מהר מאד התקבלה ההחלטה לאמץ אותה. ביקשנו עוד שבוע, כדי שאספיק לצאת לחופשת הסמסטר ולהתארגן להגעה שלה לביתנו ונענינו בחיוב. מבדיקת וטרינר קצרה ביום האימוץ עלה שהכלבה בריאה. ניגשנו לעמדת התשלום ושילמנו בעבור סל האימוץ. 
חזרנו הביתה בהתרגשות גדולה, התחלנו לספר לקרובים שלנו שאימצנו כלבה ושלחנו תמונות ראשונות. 

השבוע החולף עד הגעתה של פנדר היה שבוע מורט עצבים. כבר הרגשנו אחראים עליה והיה עצוב לנו להשאיר אותה שבוע נוסף בפנסיון, אך ידענו שההחלטה הייתה לטובתה, מכיוון שבשבוע הבא יהיה לי זמן רב יותר לשהות עימה בדירה, כדי שתסתגל בצורה המהירה והטובה ביותר.
בתום שבוע, קבענו עם האומנת והיא הביאה אלינו את פנדר. השם ניתן לה כמעט באופן מיידי. היו עוד שמות שעלו לנו, אבל על השם הזה חשבנו מראש. רמי מנגן על גיטרות מחברת FENDER והיינו בטוחים שיהיה לנו כלב זכר ושזה יתאים. בכל מקרה, זה מדליק לאללה גם לכלבה, אז זרמנו. הדירה כבר הייתה מוכנה- מיטה רכה ונעימה, אוכל וצעצועים. פנדר קיבלה את פנינו בשמחה, אך ראו עליה שהיא קצת בשוק, עדיין לא מבינה שקיבלה הורים חדשים.
הלילה הראשון עבר מצוין, בלי הפרעות פרט לבקשות שלה לעלות על מיטתנו. 
בבוקר הבאנו אותה אל הוטרינר. קבענו את התור מראש להסדרת חיסונים וכל מה שצריך. היא קיבלה חיסונים ותילוע אבל כנראה שהביקור אצל הוטרינר והסביבה החדשה גרמו לה כולם ביחד לסוג של הלם. לא ידענו אז עד כמה היא רגישה. במהלך היום היא הקיאה והתנפחה לה העין. בנוסף הופיעה שעלת (כנראה שעלת מכלאות). כן, כל אלה בבת אחת. נבהלנו וחזרנו לביקור אצל וטרינרית חירום במרפאה (זה היה סופ"ש) והיא טיפלה בה. הנפיחות ירדה במהלך הסופ"ש, בעוד פנדר מתרגלת לקולנו, למגע שלנו, לנוכחותנו. 

אתם בטח אומרים לעצמכם- אוקי, סך הכל תהליך אימוץ סביר. מה רע? למה את רוצה לצעוק כל כך?
מאז תחילת האימוץ גילינו שפנדר בעלת קיבה רגישה ביותר. למרות ההקפדה שלנו שתאכל רק מהמזון שלה, היא לא הפסיקה לשלשל ולהקיא במשך תקופה ארוכה מאד. היינו מתעוררים יום אחר יום ומגלים פליטות קיבה במקומות קבועים בסלון או במסדרון. נעצבנו מאד. הוטרינר המליץ על מחסום ועל אילוף, אבל לנו הייתה תחושה שמשהו לא בסדר הרבה מעבר. היא אמנם הייתה גונבת שטויות מהרצפה, אבל התדירות של ההקאות והשלשולים והאופי שלהם הורו לנו לבדוק את הנושא לעומק. 
במקביל, גילינו שהיא לא רק מפחדת מכלבים, היא תוקפנית אליהם מאד. לעבור איתה ברחוב זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אנחנו גרים בשכונה מוצפת כלבים ומעולם לא דמיינו שאנחנו בעצמנו נהיה מפוחדים כל כך מלראות כלבים ברחוב. אנחנו מיד עוברים איתה, בלית ברירה, למדרכה השנייה. פנדר לא קטנה והיא חזקה מאד. לא רוצים לקחת סיכונים. 
לאחר שהות של חודש אצלנו, החלטנו גם לקחת מאלפת בשיטה החיובית. מהתנדבותנו בעמותות ומהרצאה שראינו בנושא אילוף, האמנו מאד בשיטה שלא נוקטת בעונשים ועושה הכל למען רווחת הכלב.
בתחילה חשבנו שהבעיה העיקרית של פנדר היא דווקא בבית- היא הייתה נוהמת ועושה "ניפים" של נשיכות מדומות בסיטואציות מסוימות מאד; בעיקר כשאני או רמי נכנסים לחדר השינה כשאחד מאיתנו ישן או כשאני יושבת על יד המחשב ורמי מנסה להתקרב אליי. גם כשמגיעים אורחים. עבדנו קשה כדי לגרום לה לבטוח בנו, ועדיין יש רגעים שבהם היא מפוחדת ומגיבה. זה לא נעים, אבל זה נסבל. 
מיום ליום הבנו שיש שתי בעיות גדולות אחרות: האחת- גניבות בחוץ של זבל שכנראה מחמיר את המצב שלה בקיבה. המצב הרפואי של פנדר מנע מאיתנו להתקדם כמו שרצינו באילוף. נאלצנו לבטל שיעורים רבים מכיוון שלא היה לה תיאבון או שהקיאה/שלשלה. השנייה- הריאקטיביות שלה מול כלבים. 
ניסינו לטפל במקביל בבעיות שנוצרו, מייחלים לימים שקטים יותר של רווחה לנו ולה. חולמים על השקט, האהבה והביטחון שנוכחות של כלב מביאה הביתה. ג'ולי שלי השאירה בי את הרצון לאמץ, להציל, לאהוב אחריה. במקרה של האימוץ הנוכחי, לאהבה הזו יש בהחלט מחיר מאד גבוה. 

על תהליך האילוף והטיפול בבריאותה של פנדר במשך החודשים האחרונים (אה, וגם תמונות משפחתיות משמחות)- בפוסטים הבאים. 

תודה שקראתם,

עינת.